"את? אבל איפה? לא רואים עלייך". כמעט בכל פעם שאני מספרת שאני מתמודדת עם פסוריאזיס, מגיעה התגובה הזאת. הפליאה מובנת. המחלה שלי מופיעה במקומות שבדרך כלל אינם גלויים לעין, ואני יכולה להתנהל בחופשיות יחסית. אבל המשפט הזה תמיד מעורר בי צביטה. העובדה שלא רואים אינה אומרת שלא כואב. כבר כעשור שאני חיה עם המחלה. עם הגירוד, הצריבה, הטיפולים והניסיון למצוא הקלה. אני מכירה גם את המרחק בין מה שאדם מרגיש בתוך גופו לבין מה שמי שמולו מסוגל לראות ולהבין. אני זוכרת במיוחד ביקור אחד במרפאה. רופאה מתמחה בדקה אותי ואמרה שאין לי כלום. אני התעקשתי שכואב לי. היא התעקשה שאין דבר. ביקשתי שרופא נוסף יבדוק אותי, בתקווה שהפעם מישהו יקשיב. כשהוא נכנס, הרגשתי שגם הפעם אין מקום למה שאני מספרת. בעיניי, הוא מיהר לצדד בקולגה שלו במקום לברר את הכאב שהביא אותי לשם. יצאתי מהמרפאה זועמת ומושפלת, עם דמעות בעיניים. הגעתי כדי לקבל עזרה, ויצאתי בתחושה שאני צריכה להוכיח שאני סובלת. לא ויתרתי. הגשתי תלונה והמשכתי לחפש תשובות. בהמשך קיבלתי אבחנה קלינית שנתנה שם למה שהרגשתי.