כשאני מביט במתאמנים בחדר הכושר, אני רואה, בהכללה גסה, שני טיפוסים: המתאמן ה״רציני״, שנאנק תחת משקלים כבדים ונראה כאילו כל סט הוא עניין של חיים ומוות, ולצדו מי שעובד עם משקלים קלים יותר ונראה כאילו הגיע להתפנק. גם השיח מתחלק למחנות. באחד, משקלים כבדים הם התשובה כמעט לכל מטרה. באחר מדברים על שליטה, טכניקה, סיבולת ו״חיטוב״. כמו במערבון טוב, נדמה שברור מי הטוב ומי הרע. ואז נכנסת הדמות השלישית: הכשל.