פסטיבל הפסילות: ההצגה הפוליטית הכי מיותרת בדרך לקלפי

תכלה שנה וקללותיה; ויש הרבה קללות שאנחנו צריכים לכלות בשנה הקרובה. אחת כזו היא תקופת הפסילות שמגיעה בכל מערכת בחירות. אחרי שעברנו את פסטיבל סגירת הרשימות של המפלגות המתמודדות לכנסת, ועכשיו כשיודעים מי לחיים ומי למוות (פוליטי, כמובן), מתחיל הניסיון של גורמים שונים - במערכת הפוליטית ומחוצה לה - להגיש עתירות לוועדת הבחירות לפסילת מועמד או רשימה. סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, קובע הוראות לגבי מניעת השתתפות בבחירות. הכללים הם כאלה: אם מועמד או רשימה שוללים את קיומה של מדינת ישראל כיהודית או כדמוקרטית, מסיתים לגזענות או תומכים במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור נגד המדינה - דינם להיפסל מהתמודדות בבחירות לכנסת ישראל. הבעיה היא שכדי לממש את הסעיף ולפסול מועמד או רשימת מועמדים מלרוץ לכנסת, צריך להביא ראיות ממשיות ומתמשכות. כי בכל זאת, לפסול אדם מלהיבחר זה לשלול את אחת הזכויות הדמוקרטיות הבסיסיות ביותר וצעד כזה חייב להיעשות על בסיס עובדתי מוצק. אנחנו כבר מכירים את ההיסטוריה של התקופה הזו, והיא שכמעט לא נפסלו מועמדים ורשימות מהתמודדות לכנסת. וכשזה קרה, מדובר היה באירוע חריג. כלומר, נפסלו מועמדים ורשימות בוועדת הבחירות, ברוב המקרים העתירה שהוגשה מיד לאחר מכן לבג"ץ התקבלה והפסילה בוטלה. המקרים היחידים, עד היום, שהגיעו לשלב הפסילה ולא בוטלו בבג"ץ היו של מאיר כהנא ורשימת כך בשנת 1988, וממשיכיו מיכאל בן ארי, בנצי גופשטיין וברוך מרזל ב-2019 (אגב, עוצמה יהודית ואיתמר בן גביר לא נפסלו באותה הזדמנות). הסיבה לכך שכמעט כל מקרה מגיע לבג"ץ היא כפולה: ראשית, כי ועדת הבחירות היא ועדה שאמנם עומד בראשה שופט עליון (כיום המשנה לנשיא העליון, נועם סולברג), אבל שאר חבריה מייצגים את המפלגות בכנסת ועל כן מדובר בעצם בוועדה פוליטית עם רוב לקואליציה היוצאת. שנית, כי מועמדים בסופו של דבר לא יוותרו, וינסו להגן על עצמם בכל דרך.