יש מקומות שמרגישים כאילו הם פשוט מחכים שמישהו ייזכר בהם. אַרְזָה, במוצא עילית, חיכה לא מעט זמן. למעשה, כמעט 30 שנה. כבר ב-1898 הגיע לכאן בנימין זאב הרצל בביקורו היחיד בארץ ישראל, לאחר שנפגש עם קיסר גרמניה וילהלם השני (זה מהפוטומונטז' הראשון בהיסטוריה). הוא הביט סביבו ודמיין עתיד שבו המקום יהפוך לבית הבראה. הוא אפילו שתל כאן עץ שחשב שהוא ארז (מכאן השם "ארזה"). "במוצא נטעתי באדמת ברוזה, על מורד ההר המוגן, ארז רך. וולפסון נטע תמר קטן…" (בנימין זאב הרצל). אבל חוזה מדינתנו לא היה חוזה נטיעתנו, וטעה בזיהוי - ה"ארז" היה בכלל ברוש - אבל דווקא החזון שלו על מקום שיבריא בני אדם התברר כמדויק למדי. יותר ממאה שנה אחר כך, ארזה שוב עוסקת בהבראה. רק שהפעם לא מדובר רק בגוף. המקום, שנפתח מחדש במתכונת חדשה, מבקש להיות מרחב לטיפולי גוף ונפש, סדנאות, ריטריטים, יצירה, מוזיקה ותרבות. ובמרכז הסיפור עומדת חיה קימלמן, אחת מבעלות המקום, שהגיעה אליו דרך זיכרון ילדות - וחזרה אליו אחרי שאיבדה 28 חברים קרובים בטבח 7 באוקטובר.
30 שנה אחרי שעמד מוזנח, "הבית הלבן" של ישראל חזר לחיים
